שירתה של מיכל עלמה היא שירה לירית הכתובה בסגנון חופשי חרוז ומשקל. זוהי שירה נשית. הדוברת פונה לאהובה ומבכה על אובדנו. בשירתה מהדהדים מקורות מדרשיים וקבליים שמספקים לנו מפתחות להבנת השירים.

שם הקובץ "בין שמשות אחרות" מהווה אלוזיה למדרשים המונים את הדברים שנבראו "בערב שבת בין השמשות", כלומר: בתום מלאכת הבריאה, ערב כניסתה של השבת הראשונה (אבות, פ"ה; פסחים, דף נ"ד, ע"א). לפי המסורת הקבלית אף האשה נבראה בערב שבת בין השמשות, משמע: באותה עת נבראה האהבה. אולם בשעה זו בוצע גם חטא גן העדן. זוהי אם כן אהבה המתקיימת בצילו הכבד של החטא הקדמון. הכותר "בין שמשות אחרות" מבטא לפיכך כמיהה נואשת לאהבה שתשוחרר מצילו המאיים של החטא. זוהי התמה המרכזית החוזרת כחוט השני בשירי הקובץ, ולדעתי זהו המפתח להבנת השירים.

בשיר "הד פגישתנו" מתייחסת המשוררת לחטא אכילת פרי עץ הדעת. בתורה לא מוזכר מה היה טיבו של פרי זה: "ותרא האשה  כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשהּ  עמה ויאכל" (בראשית, ג, ו).

אנו חושבים על תפוח בהשראת ציורי גדולי הרנסנס שתיארו את הסצנה המקראית. אולם חכמינו לא מזכירים תפוח והם משערים השערות שונות מה היה פרי זה ובין השאר הם מזכירים אתרוג, חיטה, תאנים וענבים. באשר לענבים נאמר: "(חוה) סחטה ענבים ונתנה לו (לאדם)" (בראשית רבה, ט"ו), כלומר: הגישה לו יין. בשיר "הד פגישתנו" חל היפוך מרתק: לא האשה היא המפתה, המחטיאה, אלא הגבר: "מתוך מבטך נושר תפוח,/ אדום, עסיסי מפתה.", או: "הד פגישתנו, שוטפת תמיד עננת של יין./ משקה גופי וגופך בקסמי אשליות.".

בשיר "בסוף" חוזרת פעמיים השורה "לשואל אותך על מעשי בראשית?". זוהי אלוזיה לנאמר במסכת חגיגה: "אין דורשים בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשניים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעת" (חגיגה, דף י"א, ע"ב).

מעשה בראשית מתפרש כמפתח להבנת סודות הבריאה. לפי הקבלה סוד הבריאה הוא סוד האיזון המושלם בין חסד ודין, או בין זכר ונקבה. זהו סוד האנדרוגינוס שמקורו ב"משתה" של אפלטון. מיתוס זה חדר למדרש (בראשית רבה, ח) ומשם בעוצמה רבה לקבלה.

חז"ל מנסים לפשר בין שני סיפורי הבריאה הסותרים המובאים בספר בראשית. בפרק א' נבראו האיש והאשה יחדיו בצלם אלוהים:  "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א, כ"ז). לעומת זאת בפרק ב' נברא האיש עפר מן האדמה והאשה נבראה מצלעו: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה (...) ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן, וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם"  (בראשית, ב, ז'-כ"ב).

ביקורת המקרא טוענת כי מדובר בשתי גרסאות שונות ומתחרות לסיפור הבריאה, אולם עבור פרשנים מסורתיים כל התורה כולה ניתנה למשה בסיני והיא דברי אלוהים חיים ולכן לא ייתכן שתמצא בה סתירה, אלא לכאורה. על סמך פסוק אחר המדבר על צלע המשכן: "ועשית ברחִם עצי שיטים חמישה לקרשי צלע המשכן האחד" (שמות, כ"ו, כ"ו) מסיקים חז"ל שצלעו של אדם אינה עצם מעצמות בית החזה, אלא צידו, שהרי למשכן אין צלעות, אבל צדדים יש לו.

האיש והאשה היו לפיכך יצור אנדרוגיני, זכר ונקבה המחוברים בגבם. אך במצב כזה אהבתם אינה ניתנת למימוש. כדי שיוכלו לממש את אהבתם הם נוסרו והופרדו זה מזו, רק על מנת שיוכלו לשוב ולהתאחד, הפעם פנים בפנים.

בשירתה של מיכל עלמה מובעים געגועים עזים לאותה אחדות קמאית ראשונית וכמיהה עזה לשוב ולהתאחד. רמיזה לאחדות זו מופיעה בשיר "כהווה אל הר, מְטוּטֶלֶת לבור": "נעלם וחי עת רוחךְ בי תִשכון/ פעם הייתָ אתה, פעם הייתָ אני".

 מיתוס קבלי נוסף המהדהד בשירתה של מיכל עלמה הוא מיתוס "מות האלוהים" שהגיע לשיא עוצמתו ושכלולו בקבלת האר"י (מאה 16). על-פי הנאמר במדרש (בראשית רבה, י"ב) לפני שברא האל את עולמינו, הוא ברא עולמות אחרים שחרבו. היו אלה עולמות שלא נתקיים בהם איזון בין חסד ודין, או בין כוחות זכריים וכוחות נקביים. עולם שלא מתקיים בו איזון זה, אחת דינו – להיחרב! לפי הקבלה אין מדובר בעולמות ממשיים, חיצוניים לאל, אלא באל עצמו. באל עצמו חסר איזון בין כוחות החסד והדין, או בין הפן הזכרי באלוהות והפן הנקבי. כתוצאה מכך התרחשה קטסטרופה איומה, הרס וחורבן. מיתוס אדיר זה הגיע לשיא שכלולו בקבלת האר"י והוא מכונה "שבירת הכלים".

לאחר החורבן שרר הכול בערבוביה ובאנדרלמוסיה נוראית: הרע היה מעורב בטוב, החסד בדין והזכרי בנקבי. עתה יש להתחיל בתהליך של תיקון, של איזון ושל בריאה מחדש. זהו תהליך ממושך, ארוך ומייגע של בירור הטוב מהרע, החסד מן הדין והזכרי מן הנקבי.

מלאכת הבירור מוטלת בעיקרה על האדם ולפיכך מתקיימות נסיגות בתהליך והוא מתרחש בכל מישורי העשייה האנושית.

שירה של מיכל - עלמה "כל איש" מתייחס מפורשות לסיפור מגדל בבל ולחטאם של דור הפלגה. אליבא דקבלה, בלבול השפות הוא הוא חטאם של דור הפלגה (פלגה מלשון פילוג), שהרסו את מה שכבר תוקן ועתה יש לשוב ולברר את המילים ואת השפה.

גם השיר "בורר מוצו מתבן" מתייחס באופן מובהק לתהליך הבירור  אולם למיתוס זה יש פן נוסף, פן מחזורי. אחת לתקופה (יום, חודש, שנה) חוזרת קטסטרופה זו על עצמה ואחת לתקופה מת האל ונולד מחדש, כמו מות הפניקס, עוף החול האגדי, או כמו אלים נוספים, כגון: תמוז, אדוניס, או דיוניסוס. הדים לפן המחזורי של מיתוס זה אנו מוצאים בשיר "מות השקיעה": "השמש כך אומרים שם מתה/ אבל תחזור ביום הבא".

לפי הסימבוליקה הקבלית העשירה השמש היא סמל לכוח הזכרי באלוהות בעוד שהלבנה היא סמל לכוח הנקבי. הדוברת משחקת עם משמעויות עתיקות אלה, אבל המהות נשמרת: כל יום מתרחשים מוות וחורבן, אבל גם תחייה מחדש וגאולה.

 בשירתה של מיכל עלמה שני היבטיו של מיתוס "מות האלוהים" באים לידי ביטוי: זה המתרחש כל יום וזה המדבר על גאולה אחת, שלימה וסופית. היחסים בין הזכרי והנקבי נדונו לכישלון, משום שלא הושתתו על איזון. כעת אנו חיים בעולם של פירוד ובדידות, אבל אל נואש. הזכר והנקבה עתידים להתאחד והפעם תהא זו אחדות נצחית, משום שהיא תושתת על יסודות נכונים ויתקיים בה איזון.

בכל שירי הקובץ "בין שמשות אחרות" חוזרים ומופיעים שירים המתכתבים ישירות או בעקיפין עם אותו שבר שבין זכר לנקבה: "טוב בעולם מדושן", "באור גדול נבעט הכל", "כמרבד חלומי", "כמות האהבה", "אל תוך עינית הליל הפקוחה", "שקיעות בבועת אגם" , "קינה", "נושאת כליך", "קולות פעייה", "בת לבב סוער", "אל תבונת האהבות" ועוד. 

אך לא בעולם האלוהי בלבד עסקינן. בין עולמינו ובין עולם האלוהות מתקיימת סימטריה מושלמת והאחד הוא שיקופו של השני. הדרמה האלוהית מתרחשת בעולמינו במישור היחסים שבין גבר ואשה. הגבר והאשה שנידונו לפרידה ארוכה וכואבת בגלל משבר עמוק ביחסיהם, עתידים לשוב ולהתאחד, אז יושתתו יחסיהם על בסיס איתן ויציב ולכן תהא זו אחדות נצחית.

מצינו כי הבנת המיתוסים המדרשיים והקבליים שופכים אור על שירתה של מיכל עלמה ונותנים לנו מפתחות להבנתה.

חגית שורצקי היא אקדמאית לפילוסופיה יהודית.

 http://www.beinhashmashot.co.il/